לא תינתן הקלה בעונש ע"פ סעיף 300א לחוק העונשין לבעל שרצח את אשתו

השופט ע' פוגלמן:

מבוא

1.       ביום 7.12.2002 נרצחה אינה מטטוב (להלן:"המנוחה") בדקירות סכין על ידי בעלה, אברהם מטטוב, הוא המערער שלפנינו. בעקבות כך, הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום בו יוחסו למערער עבירות של רצח בכוונה תחילה והחזקת סכין למטרה שאינה כשרה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"החוק"). בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' טימור והשופטות ח' סלוטקי וו' מרוז) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בגין הרשעתו, נגזר על המערער עונש של מאסר עולם תוך שנקבע, כי התנאים להפחתה בעונש הקבועים בסעיף 300א לחוק אינם מתקיימים בו. הערעור שלפנינו נסב על גזר הדין בלבד, ועיקרו בטענה כי מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות מצדיק הפחתה בעונש מכוח הסעיף האמור. נפנה, בראשית הדברים, לתיאור התשתית העובדתית המתוארת בהכרעת הדין.

התשתית העובדתית

2.       אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: ביום הרצח שהתה המנוחה, ועימה חברתה, אולגה גרילוב (להלן:"אולגה"), באורחן בקיבוץ "רוחמה" (להלן:"האורחן") לרגל כנס לעובדים בחברה פלונית בו השתתפו השתיים. עם סיום הפעילות היומית, בשעה 02:00 לערך, התקשר אליהן רומן חודצ'ניק (להלן:"רומן"), אחד הפעילים בכנס, והודיע להן כי הבחין במערער מגיע למקום. בהמשך, התקשר המערער למנוחה והודיע לה כי בתה הקטנה חלתה, ועל כן הוא מגיע לאורחן על מנת להסיעה לביתה. ברם, כאשר התקשרה המנוחה לביתה על מנת לדרוש בשלום בתה, התברר כי הבת בריאה לחלוטין. המנוחה והמערער, אשר עמד מתחת לחלון החדר בו שהתה, ניהלו בטלפון דין ודברים נוקב. אולגה, מצידה, התרחקה מהמקום וישבה על ספסל מחוץ למבנה. כעבור זמן מה ניגש אליה המערער, שאל אותה מדוע המנוחה רוצה להתגרש ממנו וציין בפניה כי הוא מתכוון לישון ברכבו.

3.       בשעה 05:37 התקשר המערער לאולגה משום שהמנוחה סגרה את מכשיר הטלפון הנייד שלה בכדי למנוע מן המערער להטריד אותה. המערער טען באוזניה של אולגה כי קר לו וכי הוא זקוק לשמיכה. בחלוף מספר דקות, דפק המערער על דלת חדרן של אולגה והמנוחה וביקש מהן לפתוח את הדלת וליתן לו שמיכה. המנוחה התעטפה בשמיכה, נטלה עמה שמיכה נוספת ויצאה מן החדר. עשר דקות מאוחר יותר, נשמעו לפתע צעקות "הצילו" אשר הבהילו את אולגה מחדרה למסדרון, שם ראתה את המערער מכה את המנוחה באמצעות מטף לכיבוי אש. המנוחה הצליחה להימלט מידיו של המערער והחלה לנוס לכיוון חדרה, אולם המערער רדף אחריה תוך שהוא ממשיך להכותה באמצעות המטף. כאשר הגיעו השניים בסמוך לחדרה של המנוחה, שלף המערער ממכנסיו סכין, אותה נטל ממטבח ביתם של בני הזוג, והחל לדקור את המנוחה. בשלב זה, התקשרה אולגה לרומן ואמרה לו שהמערער "שוחט" את המנוחה. המערער הסתכל לעברה של אולגה, אמר לה "אה, את מצלצלת" זרק את הסכין והתרחק מן המקום. כעבור מספר שניות, חזר המערער לזירה, נטל משם את הסכין אשר שימש לרצח ונמלט מן המקום ברכב אותו החנה בסמוך. מזירת האירוע נסע המערער ישירות לתחנת המשטרה של נתיבות, ובדרכו לשם התקשר לאחותו, הודיע לה "שעשה משהו רע" והנחה אותה ליטול את משכורתו עבור ילדיו.

ההליך בפני בית המשפט המחוזי

4.       לפני בית המשפט המחוזי טענה המשיבה, כי המערער ביצע את המעשים המתוארים לעיל בדם קר ותוך הכנה ותכנון מוקדמים, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה ובנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. בתמיכה לעמדתה זו הצביעה המשיבה על התנהלותו המאורגנת והמתוכננת, להשקפתה, של המערער סביב ביצוע הרצח וכן הגישה שתי חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו של המערער. חוות הדעת הראשונה נערכה בידי הפסיכיאטר המחוזי של מחוז דרום, ד"ר מ' פוקס, ביום 15.12.2002, דהיינו, שמונה ימים לאחר הרצח. בחוות דעת זו נקבע, כי המערער מודע וצלול, וכי דיבורו ספונטאני ומאורגן. עוד צוין, כי המערער מבין היטב את התהליך המשפטי נגדו, מסוגל לשתף פעולה עם סניגורו וכי הוא "מבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור בהקשר המעשה המיוחס לו ותוצאותיו". בסיכום הדברים נקבע, כי "הנ"ל אינו סובל ממחלת נפש או פיגור שכלי או הפרעה נפשית אחרת" (להלן גם:"חוות הדעת הראשונה").

          ביום 8.7.2003 הוגשה לבית המשפט המחוזי חוות-דעת נוספת (ת/47. להלן: "חוות הדעת השנייה") אשר נערכה בידי שלושה מומחים מן החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש באר יעקב בו אושפז המערער: ד"ר ח' גרינשפן, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית הסגורה; ד"ר ס' קרצמן, פסיכיאטר מומחה; והקרימינולוגית הקלינית נ' שפרן. חוות הדעת השנייה גוללה את קורות מצבו הנפשי של המערער מאז נערכה חוות-הדעת הראשונה וכן נקבעו בה ממצאים נוספים באשר למצבו הנפשי של המערער בכלל, ובאשר למצבו הנפשי במועד ביצוע הרצח בפרט. בחוות הדעת השנייה צוין, כי במהלך מעצרו נבדק המערער מספר פעמים על ידי פסיכיאטר מטעם מב"ן, אשר התרשם כי המערער סובל ממחלת נפש המצויה במצב של רמיסיה (הפוגה). בבדיקת פסיכיאטר מטעם מב"ן שנערכה ביום 7.4.2003 התלונן המערער כי הוא שומע את "קולו של אבי שאומר לי לבוא לעולם הבא". בעקבות תלונות אלה הופנה לבדיקה במיון מב"ן ובהמשך, אושפז בהסכמתו במחלקה הסגורה. ממצאי חוות-הדעת היו כדלקמן:

"[המערער] אושפז לראשונה בשנת 1981  ברוסיה, ואובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידלית. לא מוכר למערכת הפסיכיאטרית בישראל טרם מעצרו הנוכחי. מבדיקותינו הקליניות החוזרות במהלך ההסתכלות הפסיכיאטרית, ומעיון בחומר הרפואי הפסיכיאטרי, התרשמנו מאדם הסובל ממחלת נפש כרונית - סכיזופרניה רזידואלית, אשר כעת נמצא ברמיסיה (הפוגה) מסימפטומים חולניים פעילים. מבדיקותינו הקליניות תוצאות המבחנים הפיסכודיאגנוסטיים עולה כי הנבדק עושה ניסיון מכוון להתחזות לחולה נפש הנמצא במצב פסיכוטי פעיל, לצורך השגת רווח משני. מחומר החקירה המשטרתי (כולל קלטות אודיו וקלטות וידיאו) עולה כי הנבדק לא סבל מהתנהגות חריגה אשר עשויה להצביע על מצב פסיכוטי סמוך מאוד לביצוע המעשה בו מואשם ומיד לאחריו. כמו כן, מסר גרסאות שונות במהלך חקירתו, אשר שונות מהגרסה אותה מסר במהלך ההסתכלות במחלקתנו. להערכתנו, בעת ביצוע המעשים בהם מואשם ידע להבדיל בין מותר לאסור ובין טוב לרע לכן אחראי למעשיו. כיום מסוגל לעקוב ולהבין את הליכי המשפט, מבין את מהות האשמה והעונש, ומסוגל לקבל סעד משפטי מסניגורו ולפיכך כשיר לעמוד לדין"

5.       הגנתו של המערער נסבה, בעיקרה על הטענה לפיה יסוד "הכוונה תחילה" הדרוש להרשעה בעבירת הרצח אינו מתקיים בו, הואיל ולא היתה לו כוונה מיוחדת להמית את המנוחה וממילא, לא יכול היה לגבש כוונה כזו נוכח מצבו הנפשי עובר לביצוע הרצח ושכרותו באותו זמן; הואיל ולמעשה הרצח קדם קנטור אשר בא לידי ביטוי בכך שהוא מצא את המנוחה עם גבר אחר בסיטואציה אינטימית; ובשל כך שלא הכין את עצמו להמית את המנוחה ואף לא הכין מכשיר להמתתה.

הכרעת הדין

6.       הכרעת הדין סקרה את מכלול הראיות שהונח לפני בית המשפט המחוזי. הואיל והערעור שלפנינו עוסק בשאלת מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשים בזיקה לשאלת העונש שנגזר עליו, נתמקד להלן בקביעותיו של בית המשפט הצריכות למחלוקת נושא הערעור. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערער רצח את המתלוננת מתוך מודעות למעשיו ולחומרתם, וכי הן מחלתו, הן טענתו כי היה שיכור בזמן הרצח אינן מקימות סייג לאחריותו הפלילית. קביעתו זו של בית המשפט התבססה על התנהגותו של המערער עובר לרצח, בזמן הרצח ולאחריו. בית המשפט סבר, כי נסיבות המקרה - ובכלל זה, העובדה שהמערער הגיע לאורחן במכוניתו, מצויד בסכין שנטל ממטבח ביתו ואיתר את המנוחה; העובדה ששוחח עימה וזימנה באמתלות שווא לשוב לביתה; העובדה שתכנן לשוב ולהפתיע אותה באורחן; העובדה שגרם לה לצאת את חדרה באמתלות כוזבות ואף הרחיק אותה מחדרה על מנת שאולגה לא תשמע את מה שעתיד להתרחש - מעידות על כך שהמערער היה ערני ומודע למעשיו.

7.         בית המשפט התחזק במסקנתו זו נוכח התנהגותו של המערער במהלך הרצח. המערער, כך צוין, היה ערני דיו על מנת להבחין כי אולגה מתקשרת למשטרה ואף העיר לה על כך. המערער חזר לזירת הרצח על מנת ליטול את הסכין ולטשטש את עקבותיו ואף ברח מן המקום והסגיר עצמו לידי המשטרה - עובדה המעידה על כך שהוא הבין היטב את מעשיו ואת הפסול שבהם. בנוסף, ציין בית המשפט, כי עוד בדרכו לתחנת המשטרה יצר המערער קשר עם אחותו והודיע לה "שעשה משהו רע" והוא בדרכו למשטרת נתיבות. המערער אף היה מודע לתוצאות העלולות לצמוח מן המעשים שביצע, משהדריך את אחותו ליטול את משכורתו למען ילדיו. כל אלה, נקבע, מהווים אינדיקציה לכך שהמערער ביצע את מעשיו על בסיס תכנון מוקדם והיה מודע לתוצאות מעשיו. על יסוד כל האמור נקבע, כי "[המערער] לא היה חסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשהו" (עמ' 138 להכרעת הדין). בהמשך נקבע, כי יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה  - יסוד הכוונה להמית, יסוד ההכנה ויסוד העדר הקנטור - מתקיימים כולם במערער. בסיכומו של דבר, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ברציחתה של המנוחה בכוונה תחילה ובעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה.

גזר הדין

8.       עיקר הטיעונים לעונש נסבו על בקשתו של בא-כוח המערער להשית על שולחו ענישה מופחתת מכוחו של סעיף 300א לחוק. סעיף זה מאפשר לבית המשפט לחרוג מהכלל לפיו הרשעת נאשם עבירת רצח מחייבת השתת עונש מאסר עולם, ולהטיל על נאשם עונש מופחת מזה מקום בו נעברה העבירה במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה. לשם הוכחת טענת ההגנה בעניין זה, הוגשה מטעם המערער ביום 4.1.2005 חוות-דעת פסיכיאטרית שנערכה בידי ד"ר יצחק בן-ציון (נ/2), שאלו היו עיקריה: המערער רצח את המנוחה ממניעים שאינם ברורים, וגרסתו לעניין זה עברה תמורות רבות. מאז מעצרו, חלה החמרה במצבו הנפשי, הוא מאושפז במחלקה לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר ומטופל במינונים תרופתיים גבוהים. זאת, חרף חילוקי דעות שהתגלעו בקרב הגורמים המטפלים באשר למידת האותנטיות של ההחמרה במצבו. עוד צוין בחוות הדעת, כי המערער אינו מביע מחשבות שווא או תכנים אובדניים או תוקפניים, אם כי הוא מדווח כי הוא שומע קולות הדוברים אליו. בחוות הדעת צוין בנוסף, כי הריכוז והזיכרון של המערער פגומים, ברם הוא "מבין... במה מואשם, את תפקיד בית המשפט ותפקיד בעלי הדין, מודע לעונשים האפשריים, מבין את הסיבה לבדיקתי אותו". המערער סיפר למומחה שבדק אותו כי עקב מחלתו, הוא אינו זוכר את אשר אירע בעת מעצרו, כי אינו בטוח שהוא אכן רצח את אשתו וכי "אין לו סיבה מדוע צריכה היתה אשתו למות". וכך סיכם המומחה את ממצאי הבדיקה שערך למערער:

"לית מאן דפליג כי [המערער] סובל ממחלת נפש אלא שהמומחים שבדקוהו נחלקו ביניהם האם מחלת הנפש גרמה לו למחשבות שווא ולעיועווי תעתוע שגרמו לרצח, או שמדובר בתגובה רגשית קשה למעשה הרצח, או שבכלל מדובר בהתחזות ובהתחלות. יש לציין כי בשלושת המקרים התמונה קלינית עשויה להיות דומה וקשה להבדיל בין המוץ ובין התבן. לעניות דעתי סובל מר מטטוב ממחלת נפש סכיזופרנית על רקע גנטי והתפתחותי וסביר להניח כי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו אמנם היה פסיכוטי אך קשה ממרחק הזמן ולאחר טיפול מתמשך שמקבל [המערער, ע' פ'] לקבוע האם הרצח היה קשור לפסיכוזה. אינני יכול לקבוע היום כי למר מטטוב היתה ידיעה ברורה והבנה של המעשה. בהחלט ייתכן היום שהוא עושה מחלתו קרדום לחפור בו ומנסה במודע להחמיר את סימני המחלה. יחד עם זאת ברור לי כי מדובר בחולה ובהיעדר הסבר, מניח את הדעת, אני סבור, לכל הפחות, כי יכולתו להימנע מעשיית המעשה הייתה פגומה על רקע מחלתו הנפשית.אני מבקש להדגיש כי אמנם לא ניתן לקבוע בוודאות, כי מר מטטוב פעל מכוח מחלתו, אך אני חושב שלגבי אדם שהיה עובר לאירוע חולה נפש קשה וגם לאחר האירוע ממשיך בטיפול תוך כדי אשפוז פסיכיאטרי מתמשך, יש להטיל ספק, ביכולתו לשפוט את מעשיו באספקלריה של אדם מן היישוב. אין לי ספק כי מר מטטוב הנו חולה, עם פגימה בכושר הקוגניטיבי וביכולת ההחלטה, כשאינו תחת טיפול, ניסיונו להחמיר את מצבו נובע מתחושתו שהדבר יכול לסייע לו, אך להתרשמותי חלק נרחב ממצבו אינו פרי משחק תיאטרון, כפי שהתרשמו גם המטפלים בו, עובדה שניתן ללמוד אותה, מתיקו מחד גיסא ומהטיפול שמקבל מאידך גיסא. למרות הפגמים הללו, מר מטטוב נמצא כעת במצב שבו הוא מבין את אשר עשה ויכול לעמוד לדין בגין מעשיו" (עמ' 3-2 לנ/2).

          המשיבה נמנעה מלהציג חוות דעת מטעמה לעניין העונש המופחת והסתפקה בחוות הדעת שהוגשו לעניין האחריות הפלילית.

9.       בגזר דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי תנאיו של סעיף 300א לחוק העונשין אינם מתקיימים במערער, אשר הוכיח במעשיו כי הוא מודע וצלול ומסוגל להבחין בין טוב לרע. בית המשפט הוסיף וקבע, כי חוות-הדעת שהוגשה מטעם ההגנה אינה יכולה לסייע למערער, הואיל וחרף הקביעה בדבר מצבו הפסיכוטי של המערער נאמר בה כי בשל חלוף הזמן לא ניתן לקבוע מה היה מצבו הנפשי במועד ביצוע הרצח, ומשום שלא צוין בה באיזו מידה נפגמה יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה (עמ'  6 לגזר הדין). בהקשר זה צוין, כי לפי ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה להתקיימות התנאים שבסעיף 300א לחוק מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולת הסעיף, ועליו להוכיח, ברמה של מאזן הסתברויות, כי הוא לוקה בהפרעה נפשית אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מן המעשה. בנסיבות המקרה שלפנינו, כך נקבע, לא עמד המערער בנטל זה ועל כן, אין עילה להקל בעונשו. לבסוף נקבע, כי אפילו היה המערער עומד בנטל ההוכחה של מאזן הסתברויות, הרי שהסמכות להקל בעונש מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ונסיבות המקרה, ובעיקר התנהגותו עובר לרצח ולאחריו ו"הזוועה שבמעשיו", כהגדרתו של בית המשפט המחוזי, אינן מצדיקות הקלה כאמור.